alternative-zine.com

ביקורות

Zero Hour: Dark Deceiver
Zero Hour - Dark Deceiver - [The Laser's Edge]

2008-07-05

זהו אלבומה השישי של להקת הפרוג-מטאל האמריקאית הזו, ודי ברור שהם לא פישלו גם כאן, באלבום שהוא סוג של המשך ישיר של האלבום Specs Of Pictures Burnt Beyond מ 2005.

אפשר לומר שהלהקה היא מצגת לכישורים המרשימים של האחים לבית Tipton, Troy על בס פרטלס ו Jasun בגיטרה, כשאותם מגבה Mike Guy, מתופף דינמי וחזק. השילוב של השלושה, כולם נגנים מהרמה הגבוהה ביותר, מביא את הפרוג של הלהקה לקיצוניות של מורכבות ומהירות שמזכירה ג'אז, כשזה הסולן Chris Salinas, שמזכיר מאד את Geoff Tate שסוגר את הכול לתוך חבילה הרבה יותר קליטה והרבה יותר מלודית, איך שהוא הוא עושה את הכול להרבה יותר קל לעיכול מבחינה מוזיקלית.

השיר הפותח Power To Belive בנוי על שינוי המקצבים והחזרה על ריפים שמאפיינת את הלהקה, ועובד על הפוליריטמיקה שעושה אותם לסוג של מקבילה פרוגית ל Meshuggah. הנגינה התקיפה של חברי ההרכב מחוזקת עם סאונד בשרני, והתיפוף של גאי במיוחד הולם באוזנים כמו פטיש, מתחת להכול מונחת נגינת הפרטלס המדהימה של טרוי טיפטון, והשירה הטרגית למשמע של סאלינס סוגרת את הכול יפה.

שיר הנושא מזכיר מאד את Nevermore גם בשירה וגם בתפקידי הגיטרות, חילופי מקצבים דינמים ומהירות מרשימה שגרמה לי לחשוב עד כמה קשה זה להעביר את החומר של הלהקה לסביבה של הופעה, קשה לי לראות את חברי ההרכב לא מתפרקים מרוב תשישות אחרי נגינת החומרים שלהם מכאן.

האלבום ממשיך עם Inner Spirit, שיר אפי בן 12 דקות שלוקח דברים לקיצוניות המתבקשת. אחד הדברים שהלהקה עושה, שהוא דבר נדיר בלהקות פרוג באופן כללי ולכן מייחד אותה, הוא כמות הרגש שהיא מצליחה לטעת בכל אותם מאפיינים טכנים יותר, בשעה שמרבית להקות הפרוג היו מסתפקות בתצוגה וירטואוזית מרשימה של 12 דקות, Zero Hour הופכים אותן למערבולת רגשות קודרת וטרגית, שעושה את חווית ההאזנה לדחוסה ולא פשוטה גם מבחינה רגשית.

לסיכום, אלבום לא קל, אבל מי שמוכן לקחת סיכון עם פרוג חכם במיוחד, וגם כבד למדי, ימצא פה תגמול נאות.

אלון מיאסניקוב



 
blog comments powered by Disqus