2008-04-02
אמנם עברו רק שלוש שנים מאז אלבום החזרה הכפול והמצוין שלהם Present, אבל VDGG מספיקה כבר להוציא אלבום נוסף, קומוניקטיבי בהרבה, ובהתאם לרזומה שלהם, גם פה היו שינויים בהרכב.
ב- Present, האלבום הכפול מ- 2005 שהחזיר את VDGG מהלימבו של מפלצות הרוק המתקדם של שנות השבעים, נשמע כאילו הם מעולם לא עזבו, או הקשיבו למוזיקה שהיא לא שלהם במשך כל התקופה שהיו לא פעילים. לאותו אלבום, פיטר האמיל, יו בנטון, גיא אוונס ודיוויד ג'קסון, חזרו לעשות קסמים מהסוג שרק הם יודעים לעשות. הציניות הקרה של פיטר האמיל, הטירוף שבמוזיקה שמגבה אותו, והסכיזופרניה שהם יוצרים בכל רגע שידיהם מענטזות על הכלים שלהם.
Trisector, שמחזיר את הלהקה לפורמט של שלישייה כשג'קסון נשאר מאחור, הוא אלבום של להקה פעילה, שמודעת לסגנון שלה, למעריצים שלה ושבעיקר לא מנסה להרשים אף אחד שהוא לא הם עצמם.
בעולם שבו יש בחורה ששרה שיר שלם על מטרייה, לקרוא לאלבום הזה קומוניקטיבי נשמע לי די סוריאליסטי, אבל ההתחבבות שלו על האוזן משמיעה ראשונה מטמיעה את העובדה שזהו אכן, כנראה, אחד האלבומים הקומוניקטיביים ביותר של VDGG עד כה. זה לא אומר שהוא לא מוצף בטירוף, לחשושים, צעקות ורגעי אורגזמות האמונדיות ופיצול אישיות, אלא פשוט אומר שהיו רגעים פסיכיים יותר מאלו בקריירה ארוכת השנים שלהם.
המילים של האמיל, לא משנה אם הן מספרות את סוף סיפור האהבה (או סוף החיים אפילו) במעין-בלאדה The final reel או אם הוא חולק חוויות של שכחה ובלבול לגבי העידן המודרני והזקנה ב-All that before , הן בגדר הזיה של הברות שבורות וסיוטים. כמות הסרקסטיות, הציניות, והדמיון שיש בו, כאשר כל אלו מתובלים בחינוך אנגלי גבוה, הופכות את האמיל לאחד משחקני המילים ומעני הדמיון הגדולים שנוצרו אי פעם,ללא ספק.
Trisector בנוי בצורה של טריפ; הוא מתחיל קצת משונה עם היצירה האינסטורמנטלית The hurly-burly שכבר מעידה על השעה המעט-מעוותת שעומדים לעבור, אבל לא לגמרי מסגירה את אופייה. בשיר שממשיך, Interference Patterns , אלה הפזמונים שמסגירים את קרקס האימים שהחבורה מנהיגה. ממלודיה פרוגית יחסית אופיינית שפותחת ומחזיקה את הבתים, עוברים לפזמונים כאוטיים כשהאמיל מנצח מעליהם ככובען מטורף, מצליף בשוט בכלים שסובבים אותו, ואז לרגע הכול נרגע שוב. בסוף זה מתפוצץ חזרה בצורה מבוקרת ופרנואידית. מהמבוך הזה קשה לצאת בקלות ראש.
The final reel ו- Lifetime הם רגעי השפיות, או יותר נכון הסגריריות השקטה, זאת שקל לשקוע בה; הם כמעט בלוזיים, מובילים לפרץ האנרגיה של Drop dead ומשאירים אותך לא מוכן לפרץ השיגעון שמחכה ביצירה הארוכה באלבום Over the hill. 12 דקות שמחזירות לחיים את המכונה שכתבה אלבומים כמוWorld Records ו- Pawn Hearts.
זה 40 שנה ש- VDGG קיימת בצורותיה השונות ועדיין כל אלבום שהלהקה הזאת משחררת הוא בגדר פנטזיה ואתגר חדש למאזין. לפעמים נראה שלהקות כאלו חוזרות לחיים רק כדי להראות לכל החבר'ה הצעירים שסביבן איך עושים את זה באלגנטיות ובקלות, איך שוברים מוסכמות כל פעם מחדש, מחדשים ומרתקים אנשים לכיסא בתדהמה. למרות חסרונו של ג'קסון בהרכב- האמיל, בנטון ואוונס מצליחים להתהדר בעוד הוצאה שיכולה לגרום נחת לכל אותם דינוזאורים שרוצים שיזכרו את התקופה שלהם לטובה. VDGG הם ההוכחה הניצחת שכל מה שקרה באותה תקופה הופך אותה לאחת התקופות המרתקות והמעניינות במוזיקה.
רועי פוברצ'יק
