2008-03-09
2007 הייתה שנה עמוסה למר רזנור, גם העבודה על Year Zero תחת ההרכב של NIN וגם העבודה על עוד אלבום מצוין עם אומן המילה המדוברת סול וויליאמס. רגע לפני סוף השנה הוא משחרר את האלבום שחותם את עסקיו עם Interscope Records והוא אלבום הרמיקסים לאותו אלבום מופת ששחרר השנה, Year Zero.
אלבום הרמיקסים, כיאה לרזנור, הוא ניסיון מעניין לתת זווית חדשה למוזיקה שלו משתי סיבות. הראשונה היא בחירת האומנים המשתתפים באלבום, והשנייה היא מכך שמצורף לאלבום עוד דיסק, שמכיל בתוכו את הערוצים המקוריים של כל האלבום ובעצם נותן למעריצים את האופציה לערוך, לשנות, לשחק ולעוות את השירים השונים, ואז להעלות אותם לאתר אינטרנט בחסות NIN ולחלוק את הביצועים עם שאר העולם.
חוץ מסול וויליאמס, רשימת האומנים המשתתפים די מפתיעה. רובם מוכרים מעולם האלטרנטיבי הנסיוני יותר והניסיוני פחות. אפשר למצוא פה את Fennesz (כריאסטיאן פנז) שמוכר בעזרת עבודות soundscapes מצוינות, בזכות עצמו וגם בהופעות עם מייק פאטון. Ladytron אמני האלקטרו שגם שמם כבר עומד לפניהם, ואחד הניסיונות המעניינים יותר של רביעיית קורנוס ואנריקה גונזלס מולר; השם הזה אולי מוכר לכם מפסקולים כמו "רקוויאם לחלום" ו"המעיין".
אין ספק שזה כבוד גדול להיכלל ברשימה של אמנים שטרנט רזנור מפקיד בידיהם את תוכן אלבום המופת האחרון שלו, ואני בספק שמישהו חשב על זה יותר מפעמיים לפני שהוא אמר כן. מצד שני, הסכמה להשתתף באלבום הזה היא גם בגדר צעידה בטוחה לגוב האריות.
הרווח לטעויות שרזנור משאיר באלבומים שלו הוא אפסי לחלוטין. מכאן גם אפשר להניח שכל תזוזה קטנה שעושים לעיבודים שלו הם או בגדר הצלחה חד משמעית או בגדר פאשלה ענקית. כל אחד שנוגע בשירים האלו, מתעסק עם יצירה גמורה למדי, והפתיחה המחודשת שלה היא בסטאטוס של ניתוח מוח בערך. כן, לא קשה להניח כמה אני מעריך את רזנור כאמן.
בצורה ראויה, השיר הפותח של האלבום בנוי על השיר הפותח שלYear Zero ומבוצע ע"י סאול וויליאמס. Hyperpower! במקור, הוא קטע אינסטרומנטלי, מבשר האפוקליפסה. קריאות מפגינים, צעידות מדודות ונוקשות של חיילים, כל אלו טובעים בהרי הרעש המתוכנן היטב. וויליאמס עצמו הוא מכונת ירייה משומנת, הטקסטים שלו חדים, כואבים ונוקבים; הוא תוקפני, הוא אלים מילולית ויודע לעשות את העבודה לא פחות מחומות הרעש של רזנור, השילוב שלו והקטע המקורי ניתך לקטע מצוין בשם Gunshots by computer.
ההמשך לא פחות מעניין, עם עיבוד שונה ביותר לקטע The Great Sestroyer שמבוצע ע"י Modewheelmood. מצד אחד מפרקים אותו קצת מהאגרסיה המקורית שלו, אבל מצד שני טוענים אותו באחרת. Stephan Goodchild & Doudou N'Diaye Rose גם עושים עבודה מצוינת בגרסא השבטית למדי של The Warning.
לרשימה הזו אפשר לצרף את הפסיכוזה שיוצרים רביעיית קורנוס לשיר Another Version Of The Truth עם כינורות מצמררים, קטועים, מעוותים ומשתקים. והאווירה שמוסיף Fennesz ל- In This Twilight היא לא משהו שאני יכול להגיד עליו "בדיוק מה שהיה חסר לשיר הזה", אבל לגמרי עושה לו טוב. לסגירה, החבר'ה מ- New order הם Stephan Morris ו- Gillian Gilbertוהם מנחיתים אותנו יפה עם Zero-Sum.
הניסיון של כל אמן למצוא את עצמו בתוך המוזיקה של NIN הוא ניסיון קשה שדורש הרבה מאמץ, העובדה שלא כל אחד שורד אותו בהצלחה הופכת את האלבום לאלבום לא ממוקד ולא לגמרי יציב. כמה מהרגעים באלבום הזה נותנים נופח חדש ומעניין לאלבום המקורי, אבל חלקן פשוט הופכות לחיוורות וקצת לא רלוונטיות.
אין ספק שבעריכה של האלבום היה ניסיון ליצור איזון בין הקטעים שלא מאוזנים ברמתם. הוא נפתח מצוין, והוא נסגר מצוין, האמצע שלו הוא החלק שנוטה לאבד זהות. להתעסק עם ההפקה והמחשבה שמאחורי NIN היא עבודה למבוגרים בלבד. כאלו שהאופי שלהם שלם ומגובש בכל צורה אפשרית. וכמו בבני אדם, מעטים הם באמת כאלו. בעזרת האלבום הזה יהיה יותר קל למפות אותם.
רועי פוברצ'יק
