2008-02-12
אלבומם השמיני של ה
מגנטיק פילדס באמת לא בא לחדש שום דבר, יכולתו הבלתי מעורערת של סטפן מריט, מי שלמעשה מהווה את המוח היוצר ולרוב גם המבצע העיקרי של המוזיקה, לכתיבה של שירים קצרים וקולעים באה שוב לידי ביטוי מוצלח באלבום הנוכחי. מאז 1990, השנה בא יצא אלבומם הראשון, שינה ההרכב את עורו מספר פעמים ועבר מסאונד סינת' פופ גולמי לסאונד אקוסטי וכעת חוזר מריט לאפילה עם דיסטורשן וצליל עמום שמכסה את הכוונות הפופיות הברורות של ההרכב בערפל סמיך שללא ספק ירחיק אותם ממחוזות ה-MTV Hits לתוך הממלכה היותר מוערכת של MTV2.
אבל אלה בסופו של דבר שינויים קוסמטיים בעיקר, ולמרות החשיבות הלא מבוטלת של ה "איך" במוזיקה, אין תחליף לחשיבות ה "מה". המגנטיק פילדס עושים שירי פופ קלילים וכיפיים אבל עם טוויסט, כמו שטרנטינו לקח פורמט של סרט קונג פו ובנה בתוכו תכנים אנושיים של אמהות נקמה ומוות ב"קיל ביל", כך גם "דיסטורשן" מנסה ליצור תחושה של עומק ורבדים מוזיקליים חבויים מתחת לחזות מתקתקה אבל הפעם בניגוד לגאוניות של טרנטינו המרחק בין פני השטח לקרקעית הוא קצר יותר משנדמה.
השירה הלכאורה שלווה של מריט ושירלי סימס ששותפה לתפקיד הווקאלי באלבום, מלווה את השירים עם תחושה עליזה ואופטימית שלפעמים מעלה בדמיון קבוצת מעודדות שקופצת ורוקדת והכל עם חיוך רחב ומלאכותי שגם אזמל לא יוריד. את התחושה הברורה הזו שמלווה את רוב רובו של האלבום עוטפות כמו חיבוק חונק תחושות אפילות שבאות ליצור את הניגוד והעניין שבאלבום. הקול הביזארי של מריט יוצר את התחושה המתריעה הראשונה שלא הכל שלו ומשובב נפש בתמונה הראשונית שמקבלים, קצת כמו רוע שלעיתים שוכן בתוך המרתפים החשוכים של הבתים בפרברים האמריקאיים.
את עיקר העבודה ביצירת הניגוד הציני בתוך המוזיקה מדגיש בעיקר הסאונד המחוספס שיוצר תחושה כאילו אנחנו מקשיבים לשירים מאחורי דלת סגורה, אווירה שמחזירה את המאזין לזיכרונות נעימים יותר או פחות, תלוי את מי שואלים, של שנות השמונים האפלות בניצוחם של
ג'וי דיויז'ן,
ג'זס אנד דה מרי צ'יין ואחיהם הרבים והנפלאים לתקופה.
מבחינת המילים מריט משאיר את הרגשות שלו פשוטים בלי הצורך לפרשנות מיותרת. כשהוא כועס על העולם הוא פשוט אומר את זה, כמו באחד השירים הטובים באלבום "California girls" עם השורה המנצחת והתמציתית "I hate California girls" וכשהוא כואב את כאבי האהבה בשיר "Too Drunk to Dream" הוא מצהיר כמו בדו"ח מעבדה על היתרונות של ההשתכרות לעומת החסרונות של הפיכחות.
פה למעשה נחשפת חולשתו הגדולה של האלבום, הוא פשוט לא אומר הרבה, ומלבד הפיתולים הקלים בדרך כמו שכבר ציינתי, הכביש בו אנחנו נוסעים די ברור וצפוי, ועוד לפני שהספקנו להקליק עם חגורת הבטיחות אנחנו כבר די יודעים איך הנסיעה תגמר. "דיסטורשן" הוא בהחלט אלבום כייפי, אבל התחושה היא שמריט רוצה את האוזניים המאזינות שלנו ליותר מסתם רקע מוזיקלי אינטליגנטי לשטיפת כלים,
הוא רוצה לספק עניין ועומק אמיתיים, ופה צריך הרבה יותר.
הניגוד של אושר ועצב, כעס ושמחה, שחור ולבן כבר לא מספיק כדי לייצר תמונה בעלת עניין מתמשך. כמו שאנחנו, אני רוצה להאמין, בנויים מיותר משני רגשות, ככה גם המוזיקה שאנחנו מאזינים לה אמורה להיות. העשור הנפלא שסטפן מריט מושפע ממנו באלבום זה מלא בדוגמאות שמראות כמה המוזיקה והחיים יכולים להיות מורכבים. אני בטוח שאם זה היה אפשרי
איאן קרטיס, סולנה המנוח של ג'וי דיויז'ן, היה מספר לנו בדיוק עד כמה. למעשה הוא די אמר.
אופיר שלו
