2008-02-05
Live at the union chapel היא אינה הופעה חדשה, אפילו להפך, זוהי הופעה שהוקלטה בתור אלבום לקידום פועלו של
רייס לפני צאת האלבום הראשון שלו, מה גורם לו להוציא אותו מחדש בצורה מסודרת? התוצאה מבורכת, הסיבות אליה, בעיקר העלו אצלי תהיות.
האלבום הראשון של רייס "O" יצא בשתי מהדורות. הראשונה רגילה, והשנייה, שהפכה עם הזמן ליחידה שאפשר למצוא בחנויות, התווסף דיסק עם דמואים, גרסאות שונות ושאר ירקות. זה, ביחד עם ההופעה החיה שאינה מקדמת חומר עדכני, מציב את רייס במעמד קצת מוזר.
התוספת של גרסאות אלטרנטיביות, דמואים וכו', שכמו הופעות חיות אשר אינן מחוברות להווה, הוא לרוב כלי הנשק של כל אלבומי הremaster. כל מיני אומנים שנהיים פחות (או לחלוטין לא) פעילים עם הזמן (מסיבות שונות) ומתחילים לנבור בארכיון שלהם בכדי לספק למעריצים עוד מנה מהמוזיקה שלהם. בהתחשב בכך שרייס הוא אמן חדש וצעיר בפרמטרים אלו, Live at the union chapel שכמו האלבום בונוס של "O" נראה כמו סוג של בזבוז תחמושת מוקדם מדי.
הופעות חיות, הן גם לרוב מאין טריק של חברות תקליטים בכדי להשאיר אמן בתודעה ועדיין לתת לו את מרווח הזמן שהוא צריך כדי לאסוף חומרים לאלבום חדש. השאלה היא, למה השימוש בהופעה ישנה, ולא בהופעה שמקדמת את האלבום האחרון "9"?. אני אודיע מראש שיש השערה, אך לא מסקנה ברורה בהמשך.
את האלבום הראשון "O", הקהל של רייס מעולם לא זכה לשמוע בצורה הטהורה שלו. הסינגל שליווה את האלבום, the blower's daughter היה גם אותו שיר שליווה את הסרט "קרוב יותר", מה שגרם לו להיות אהוב תחנות הרדיו. כלומר, דאגו להוציא אותו מכל קונוטציה אינטימית, אישית או מרגשת שהשיר יכול היה להכיל. וכמובן שה"להיט" גרם לכל האלבום להיות מתווך, מתויג ובע"מ. אומנים כמו דמיאן רייס צריך לגלות לבד, וללמוד אותם באינטימיות של החדר. חבל שנמנעה מאיתנו האפשרות הזו.
האלבום הבא , "9", כבר יצא הרבה יותר בשקט יחסי, ובאמת כך הסתננו החוצה כל מיני חובבי טרנדים ולאט לאט רייס נשאר עם מי שבא לשמוע אותו בשביל הקול הייחודי שלו ולא בשביל הגימיק. אבל החלק החבל הוא, למי שפספס את היופי שבאלבום הראשון. וכאן מגיע אלבום ההופעה לתקן עוול.
Live at the union chapel הוא כמו episode 1 לדמיאן רייס. לפני החשיפה המוגזמת, לפני איבוד התמימות. האלבום הזה בא לתקן את העוול שהתקשורת עשתה לאלבום הראשון בהחצנה הברוטאלית שעשו לו. כלומר, זהו אלבום שבאמת מרגיש כמסר טהור וחופשי מכל כפייה טרנדית.
ההופעה, שכוללת 8 שירים, נותנת טעימה ממה שעתיד להרכיב את "O" בנוסף לשירים נוספים שלא זכו להיות באלבום, וגם נותנים יותר דגש לקול המהפנט של ליסה הניגן. החצי הנשי בהרמוניות הקוליות של רייס.
דמיאן לא מאכזב בכמויות הרגש שהוא מביא לשירים שלו, הוא לוחש, צועק ומתייסר עם כל מילה שהוא מוציא תוך כדי ליווי עצמי מדויק ומגוון בגיטרה האקוסטית שלו.
האניגן עושה קסמים עם הקול שלה בשירים כמו silent night הסוגר, be my husband שגם אולי זכור לחלק בביצוע של ג'ף באקלי מאלבום ההופעה בsine-e.
Live at the union chapel הוא בגדר ניסיון לתקן עוול. מאין הזדמנות להתחיל מחדש את מערכת היחסים המוזיקלית עם פועלו של רייס, והפעם לעשות את זה נכון – דרך האופי הייחודי שהוא עבד בכדי לגבש כל כך הרבה זמן, ולא דרך 15 דקות תהילה זניחות.
רועי פוברצ'יק
