2008-02-04
2007 היתה שנה שבה ראינו לא מעט להקות עבר קלאסיות מאחדות ומוציאות אלבומי קאמבק, ו
Steel Assassin, להקת פאוור מטאל אמריקאית שנעלמה אי שם באמצע שנות השמונים, היא דוגמא מצוינת לאיך צריך לעשות את זה כדי שזה יעבוד.
הלהקה הופיעה במקור באוסף השישי של Metal Massacre המיתולוגי, אותו אוסף להקות שחברת המטאל Metal Blade הוציאה באותן שנים, אבל לצער לא מעט מטאליסטים זה היה הדבר האחרון שהוציאו, לפחות עד 1997, הרבה אחרי פירוק הלהקה, כשיצא From The Vaults, סוג של אוסף של שירים שלא יצאו מעולם. למזלנו הלהקה התאחדה, מינוס הסולן המקורי, והוציאה עכשיו את האלבום המעולה הזה, פאוור מטאל אמריקאי אולד-סקול טהור, מלודי ואגרסיבי כאחד.
משהו לגבי הגישה האמריקאית לז'אנר הזה שונה מאד ממה שהייתם מקבלים מהלהקות האירופאיות. בשעה שאלו האחרונות מלודיות יותר, מלאות קיטש בדרך כלל וגם לא מעט קלידים, אלו האמריקאיות כבדות בהרבה, ודובקות בגישה של מעט-זה-יותר, תופים,בס, שתי גיטרות וסולן, וזה בדיוק מה ש Steel Assassin עושים כאן.
הם פותחים את האלבום בקטע אגרסיבי למדי – Hawkwood, מהירות די גבוהה לז'אנר וריפים קלאסים, מלודים אך עם זאת כבדים מאד. המתופף עושה עבודה בסיסית אבל מתאימה מאד, והבסיסט כבר מתבלט כמישהו מקו היצור של סטיב האריס, כלומר איכותי ופעיל במיוחד בנגינה וגם במיקס.
שני הגיטריסטים של ההרכב מראים שבסיס הלהקה הוא מוצק, השיר עובר למח' חלופת לידים איכותית מאד.
משהו שאיתו הייתה לי בעיה בהתחלה הוא הסולן ג'ון פאלזון, שנשמע לי אגרסיבי מידי ללהקה, השירה הצרודה והאגרסיבית שלו נשמעה שונה מאד מזו האירופאית המלודית והעשירה בויברטו. מה שכן, ככל ששמעתי את האלבום יותר הבנתי את ההיגיון בבחירתו לתפקיד, הוא מכניס משהו חזק ובולט למוזיקה של הלהקה, וסולן פחות כוחני היה נאבד בתוך המוזיקה הדי מחוספסת של ההרכב. השירה שלו בשיר כמו Hill Of Crosses פשוט עושה את השיר, והפזמון שלו שם הוא כזה שיישאר עם המאזין הרבה אחרי שהשיר נגמר.
השיר שבא אחרי – Sword In The Stone מביא טעם אחר ללהקה, הפעם מקצב איטי, מחושב יותר. הלהקה בונה את השיר עם מלודיות קטנות ומעניינות, ולא עם המנונים גרנדיוזים, בכל מקרה הם גורמים לזה לעבוד, ואני חייב שוב לתת ציון לשבח לבסיסט, שלא מפסיק להרשים גם כאן.
האלבום מסתיים עם שיר הנושא האפי, בממדי פרוג-רוק של כמעט 11 דקות השיר באמת בוחן את רמת הדבקות של המאזין במטרה, אבל היכולת של הלהקה לכתוב ריפים טובים גורמת לכך שהכול משתלם באמצע השיר, כשהדברים הופכים להיות מעניינים.
לסיכום, מעט מאד להקות עכשוויות מסוגלות להגיע למה שלהקה וותיקה כמו זו עשתה כאן, הם מצליחים להיות כבדים ומלודים כאחד, ולהישמע אולד-סקול ועדכניים כאחד, מושלם למישהו כמוני – שגדל על מוזיקה דומה. אני רק מקווה שהם ימשיכו הפעם עם הקריירה המוזיקלית שלהם, ולא ינטשו שוב – אחרי אלבום חזרה מוצלח מאד יחיד.
אלון מיאסניקוב
