2007-05-26
הרושם הראשוני שמתקבל מהעטיפה, שם האלבום ושם הלהקה אומר שכנראה שמדובר כאן באלבום בלאק/גות' מטאל עם סולנית ושטיחי קלידים מקיר לקיר, כשממש לוחצים על play מגלים שבאי.פי הזה, הבכורה של להקה צעירה ולא מוכרת מנובה-סקוטיה בקנדה, יש הרבה מעבר לרושם ראשוני מוטעה.
במקום מלודיות מובלות קלידים, בתוך מבנה קלאסי הכולל גם סולנית אופראית וגם סולן לגראולים מתחתית המעיים לליווי - מתגלה פה הארדקור מטאלי מופשט, כמעט מהרחוב, עם סאונד באס/תופים בטכנולוגיה מיושנת, ריפים לגיטרה שמושפעים בעיקר בדת' שבדי, סולן בשם ג'וש הוגאן שהצרחות שלו משתרעות כמעט מאזור המעיים ועד מעלה הריאות, החל מצרחות הארדקור שמתאימות לשיר יחד איתן ,דרך גרוניות של ט'ראש ועד כמעט שאגות דת', וגיבוי של עוד קולות (בעיקר צעקות נוספות) מהגיטריסט בריאן ג'ונס; איך שלא מסתכלים על זה, זה שילוב מוכר בין סגנונות, השירה ומחלקת הקצב מגיעות מעולם ההארדקור, בזמן שהגיטרות מגיעות מעולם הדת' השבדי, והחוט המשותף מגיע מכיוון של ט'ראש. זה רחוק מלהיות מטאלקור מלודי עם שירה נקייה ובכיינית, אבל זה גם לא בדיוק קרוב לדת'קור ברוטאלי וחסר פשרות... זה קרוב יותר לסלט שורשים, ממש רואים מאיזה רכיבים עשויה התערובת, זה יותר הארדקור מטאלי מאשר מטאלקור.
Obsession פותח את הנסיעה בת 30 הדקות בערך עם גיטרות דואליות, מאוד שוודי ומאוד מדויק, ומפלס את דרכו ביריות עד שברייק באס קצר עוצר אותו כדי לסמן את Orchid's Curse בתור הרכב שמשלב גם קצת פרוג-דת' בין צ'אג-צ'אג-צ'אג אחד למשנהו ולא סתם עוד מכונת מטאל נטולת חושים. עוד מאותו שילוב מגיע כבר בשיר הבא, Secure The Insecure, בו הוגאן וג'ונס כבר שרים ביחד כמה חלקים (וזה עובד מצוין), כולל פזמון קליט וטוב ותיפוף מבריק.
עבודת הגיטרות המוזכרת לעיל אולי לא הכי מקורית אבל עדיין הקומפוזיציות מעולות (כמו ב-
Mark The Day ו- Obsession למשל), יש פחות ברייקים ויותר דינאמיקה; גם הבאסיסט, טים רינגר, משדתל ולא מנגן רק את תווי השורש אלא גם הולך ממש בעקבות הריפים (שימו לב למה שהולך ב- Suckerpunch , ככה מרוויחים מעריצים).
אי.פי הבכורה הזה אולי סופר-גנרי אבל הוא עובד. בין ההשפעות העיקריות כאן אפשר למצוא אפילו את
Pantera ו-
Refused , ככה ש- Orchid's Curse כוללים הרבה מהשטח האפור שבין הט'ראש, ההארדקור והדת' מטאל. Goodbye Is When The Casket Closes נמצא בצד הטוב של הניו-סקול, בעיקר כי הוא חולק הרבה כבוד לאולדסקול ולמי שהיה כאן לפניו.
שיר הנושא מדגים בדיוק את זה, ולא במקרה הוא הטוב מבין השבעה; ג'וש ממש מוציא בו את הגרון, ופזמון הפרוג-דת' מוסיף לו המון נפח. הבעיה של הלהקה? הסאונד. הם סובלים מאוד מחוסר המקצועיות של "עשה זאת בעצמך"; הגיטרות היו יכולות להיות פחות עמומות ויותר חדות, והתופים...הו, כמה זה חלול... התופים היו יכולים לעשות את ההבדל בין נוסק למתרסק בשירים כמו
Behind The Skin ו- Style Bleeds (עם הסיום המוטרף שלו) ואפילו בשיר הנושא שהזכרתי לטובה. לא צריך סאונד נטול-רבב כדי להוציא אלבום מטאל בועט, אבל כן צריך הפקה מתאימה כדי להאיר ללהקה את הדרך החוצה מביצת הלהקות שעושות את אותה מוזיקה, אפילו אם בקנדה אין כל כך הרבה להקות מטאלקור.
יחסית לאי.פי ראשון זה לא רע, ובהחלט מעלה ציפיות לאלבום הבא. נשאר רק לקוות שלא כמו האמרה שהוכחה כאן ("אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו") בשחרור הבא מבית קללת הסחלב הקנדית תישאר האמרה "כגודל הציפייה, גודל האכזבה" בגדר קלישאה.
עופר ויינר
