2005-12-13
אלבום ההופעה הכפול החדש של ספוקס בירד מתעד את אחת מההופעות שהתקיימו במהלך סיבוב ההופעות לרגל האלבום האחרון שלהם octane, octane היה אלבום שנוי במחלוקת, מצד אחד אנשים קבעו שהוא חלש יותר מקודמו feel euphoria ושהם התרחקו מהג'אנר הפרוגרסיבי, לעומת אחרים שטענו כי האלבום הוא התרחקות מהמקורות אבל שינוי לטובה, ורענון של הלהקה והתנערות סופית מהשפעותיו של ניל מורס.
בחירת השירים להופעה היא מפתיעה למדי, לטוב ולרע, מצד אחד הם מבצעים כאן את Octane כמעט בשלמותו, מה שלדעתי קצת מוגזם לעשות, אחרי הכול הביצוע הוא כמעט העתק מדויק של הגרסא שיש באלבום, וכל מי שבקהל שם מכיר אותו כבר, ולרוב הקהל בהופעות של ספוקס בירד זוכה לראות הרבה יותר אילתור חופשי וגיוון, כמו כן צפוי שלהקה עם עבר מלא שירים טובים תגוון יותר.
הסאונד של ההקלטה קצת מעמיד את האלבום במצב קשה יותר ממה שיכל להיות, הסאונד הוא בינוני ביותר, יותר היה מתאים לבוטלג מאשר לדיסק רשמי מהופעה, הופעות קודמות של הלהקה זכו לסאונד יותר מחמיא בהוצאות הרשמיות שלהן.
כמו שנאמר הייצוג המרכזי בהופעה בא בעיקר מתקופת פוסט ניל, לעומת זאת, הקטעים הישנים של הלהקה שנבחרו הם דווקא הקטעים הארוכים והמסובכים יותר שלה כמו the light (שאותו ניל כתב לבד לאלבום הראשון של הלהקה) ו at the end of the day מהאלבום V, פלוס ביצוע של harm's way שיכל להתחלף בכיף בכל שיר כמעט מday for night או שירים קלאסיים יותר מkindness of strangers \beware of darkness
הפעם בחזית הבמה ניצב ניק דה וררג'יליו, פעם המתופף היום הזמר (סטייל ג'נסיס כנראה), שאותו אנו זוכים לראות מתמודד עם הופעה מלאה על כתפיו בפעם הראשונה.
הקול של דה ורג'יליו הוא קצת פחות מלא מהקול של ניל, אבל הרבה יותר רוקנרולי, כל הרצף של flash before my eyes מהאלבום octane עובר בהצלחה רבה, ללא תקלות מיוחדות, וככה אפילו harm's way מהקטלוג הישן של הלהקה. באותה נימה אופטימית מצטרפים לרשימה המוצלחת גם the bottom line ו as long as we ride ו ghost of autumn . שני הקטעים המרתקים יותר לשמוע הם the light ו at the end of the day.
At the end of the day זוכה לסגנון שירה שונה במקצת, יש לפעמים תחושה שניק מנסה להתחמק מהמלודיות המדוייקות של ניל ומנסה לתת לו אינטרפרציה אישית, לדעתי זה דווקא מרענן ומחמיא לשיר ברובו, הבעיה מתחיל בשיר the light, השיר הזה הוא אחד השירים הכי מורסיים בעולם, השיר הזה נכתב עוצב והוקלט בתור ניל מורס, וכל התעסקות איתו נידונה לכישלון. ניק לא מצליח לעמוד בכל תפקידי הקולות והדקויות שניל הציב בשיר הזה , שהוא השיר הכי קרוב לג'נסיס שהלהקה עשתה אי פעם לדעתי, ומאבד מעוצמת השיר. הביצוע המוזיקלי דווקא מוצלח ביותר, אך גם הוא לוקה בחסר לעומת ההופעות הישנות של הלהקה.
בסופו של דבר, ניק הוא המנהיג החדש של הלהקה, והוא לא מבייש את הפירמה, ומצליח להעביר הופעה חזקה, כפית, מקצועית ואנרגטית, הבעיות שלו מתחילות כשהוא מתעסק יותר מדי עם החומרים של מורס, שאין מה לעשות, כתב דברים בעיקר בשביל היכולות שלו, והסגנונות האישיים לפעמים לא חופפים, כמו שאני לא רואה את ניל מצליח להרים את השירה של as long as we ride המגניב, ניק לא יכול לתפעל את the light וזה רק טבעי.
רועי פוברצ'יק
