2005-02-17
RPWL זאת דוגמא נהדרת ללהקת רוק מתקדם שבאמת התקדמה לאנשהו, הפיקה לקחים, גדלה, למדה ועיצבה את עצמה במו ידיה, היא יודעת איפה הנקודות החזקות שלה, מה בא לה להיות ואיך היא רוצה להישמע, להקת רוק מתקדם בוגרת, אבל לא מבוגרת.
הרמז הכי הגיוני פה לנקודת הפתיחה של הלהקה הוא קולו של הזמר Yogi Lang, עם דמיון מדהים לקול של דיויד גילמור, יקירינו מלהקת פינק פלויד האגדית, אי אפשר למצוא מישהו שיתאים יותר ללהקת מחווה לפינק פלויד.
ב1997 נוסדה הלהקה הזאת כלהקת קאוורים של פינק פלויד, ובשנת 2000 הפכה רשמית ללהקה עצמאית עם מוזיקה משלה, אבל בלי לשכוח את מסורת הרוק המתקדם שאהבו כל כך, הם למדו מלהקות כמו פינק פלויד, ג'נסיס המאוחרים, yes ועוד, והפנימו את כל ההשפעות האלו, לא חיקו אותם.
יוגי לאנג, הזמר, מפיק קלידן, של הלהקה כבר ממזמן התאהב בתרבות ההודית, ובדת הרמאינה, כמו כן בהשקפות העולם הקיימות בדת ובעולם ההודי, כמו כן גם השפעות מטכניקות נגינה וכלים הודים ניכרים בדיסק הזה הכול משתלב לתרכובת מלאה מלודיות קליטות, השפעות פרוג קלאסיות, ומקוריות הפקתית יפה.
האלבום הזה נשמע קצת פחות פרוגרסיבי מקודמיו, אבל נשמע בוגר יותר, ומכיל הרבה מטכניקות הנגינה של פעם.
בשיר הראשון sleep כבר אפשר לשים לב למחווה קטנה לג'נסיס בקלידים, והסאונד גיטרות הפלויידיאני שמצטרף מאוחר יותר ( מזכיר את טכניקת הסלייד הנזכרת מ"dark side of the moon" של פינק פלויד), וקולו של יוגי שלא יכול להיות דומה יותר לקולו של דיויד גילמור, הכל עטוף במה שנראה לי מאין שילוב של ג'נסיס ופינק פלויד לקראת סוף דרכם אבל הרבה יותר מגובש ובוגר, כך שנעלמים האלמנטים המסחריים שהלהקות הדליפו מעט לאלבומם האחרונים.
ואם עד עכשיו לא הבנו שיש פה חיבור לג'נסיס, שיר מס' 4 roses מחזיר לנו את הסולן האחרון של ג'נסיס ואמן מצליח בזכות עצמו(genesis, stilskin) Ray Wilson, שאותו זכר יוגי לאנג מההופעה האחרונה שלו עם ג'נסיס, ושברגע שהוא נזכר בשירה המרשימה שלו מאותה הופעה הוא רצה שהוא ישיר את השיר הזה, כמו שהוא טען "אם מישהו אחר יכול לעשות את זה יותר טוב, אז עדיף לתת לו לעשות את זה" ובגישה הזאת לשיר אחד הוא נותן את המיקרופון לריי ווילסון שעושה עבודה מדהימה, מלאת רגש.
כמו שנאמר פה כבר בעבר, האלבום הזה פחות פרוגרסיבי מקודמיו, וניכרת בו השפעה מלודית אמריקאית קצת, של מלודיות יותר קיטצ'יות, ויותר נגיש לאוזן. הוא יותר מזכיר יציאות כמו אלבום הסולו של ניק דה ורג'יליו (ספוקס בירד, לאלבום קוראים קארמה), וזמרים כאלו שיצאו מלהקות רוק מתקדם ועשו דיסק עם השפעות ברורות אך מבנים פחות מתאימים לסגנון.
כמו הרבה מאלבומי הרוק המתקדם, תחילה הדיסק נשמע פשוט יחסית, אך בסיבוב שני ושלישי אתה מתחיל להבין את כל המבנים העדינים והמורכבים שחיים מתחת לפני השטח, בין אם זה ההרמוניות הקוליות שפתאום נהיות הרבה יותר מורגשות, או השכבות השונות של הגיטרות והקלידים שקודם נבלעו ברקע.
השירים הבולטים פה בעיקר הם roses, והרבה מזה בזכות הלחן המרענן וקולו של ריי ווילסון שמוסיף המון, גם לשיר וגם לאווירה של הדיסק. רגעים אינסטורמנטאלים כמו בשיר 3 lights " בערך באמצע שלו. השילובים הפסיכודלים שנוגעים בהארק רוק כמו השיר sea nature, והמילים היפיפיות שמשתלבות נהדר עם המוזיקה הנהדרת והמבנה העדין והמתוחכם בשיר World through my eyes.
יפה לראות עד כמה הלהקה הזאת מתקדמת כל הזמן, הולכת רק קדימה, גם ביחס לעצמה, וגם ביחס לסגנון המוזיקלי, כיף לשמוע, ובהחלט אחת ההוצאות היותר טובות של השנה.
רועי פוברצ'יק
